סהרטויטו

כבר כילד הבנתי שאני מאוד רגיש. גדלתי עם שני אחים גדולים בבית קטן עם שני חדרי שינה אחד להורים ואחד לאחים. במשך כמה שנים ישנתי איתם, ובהמשך, כשהבנתי שכבר אין באמת מקום לשלושתנו בחדר, עברתי לישון בסלון.

מאוד רציתי חדר משלי. מקום שאוכל לסגור בו דלת ולהיות לבד ולא היה לי כזה. אולי בגלל זה המוזיקה הפכה די מהר למקום הפרטי שלי.

כשהייתי בערך בן 13, אחי חזר מדרום אמריקה עם גיטרה. התחלתי ללמד את עצמי לנגן, ומשם משהו פשוט נפתח.

חלמתי על להקות רוק, גיטרות ובמות, אבל במשך הרבה שנים גם פחדתי. לא תמיד הרגשתי שאני מספיק טוב כדי לעמוד בפרונט, אז מצאתי את עצמי כותב, מלחין, מפיק ועובד הרבה מאחורי הקלעים.

ב־2019 החיים שלי השתנו. אבא שלי, שהיה אדם גדול, חזק, עצמאי וספורטאי בעברו, חלה בפיברוזיס ריאתי. לאט לאט ראיתי אותו הופך מאדם פעיל שעובד ועושה הכול בעצמו, לאדם רזה וחלש שמתקשה אפילו לעלות כמה מדרגות.

אחרי תקופה ארוכה של טיפולים ומאבק למצוא השתלת ריאות, מצאנו. אבל בדרך לאחד הטיפולים השגרתיים שאחרי השתלה, כשאני נהגתי, אבא הרגיש לא טוב. חשבתי שזו חרדה, אבל במהלך הנסיעה הוא איבד את הכרתו ונפטר ברכב.

הרגע הזה שינה את החיים שלי.

השנתיים שאחריו היו תקופה לא פשוטה עבורי מנטלית, אבל עם הזמן משהו בי גם צמח ממנה. קיבלתי פרופורציות אחרות על החיים, התחזקתי, והתחלתי להבין יותר מה חשוב לי ומה אני רוצה לעשות עם הזמן שיש לי כאן.

אני כותב מתוך הדברים שאני מכיר - אהבה, פחד, רגישות, הומור, חוסר ביטחון והחיפוש אחר המקום שלי בעולם.

אני משתדל לזכור בכל יום להגיד תודה על מה שיש, ועל הדרך שאני עדיין זוכה לעשות כאדם וכמוזיקאי בעולם.